אכן. איזון נכון בין עוצמתו של המעסיק לכוחו של העובד מחייבת התערבות חוקתית. התערבות זו עלולה לפגוע בזכות הקניין של המעביד. ברם, השאלה איננה אם ישנה פגיעה בזכות הקניין של המעסיק, אלא האם הפגיעה היא ראויה.

בית המשפט העליון קבע בעבר כי זכות הקניין איננה זכות מוחלטת, היא ניתנת לפגיעה בהתחשב באינטרסים או ערכים מסוימים. מעבר לכך, אנחנו נדרשים להעריך את עוצמת הפגיעה הקניינית.

מה הוא הערך עליו אנחנו מעוניינים להגן שעה שאנחנו מחייבים מעסיק להכניס לתחומו נציג ארגון עובדים? התשובה לכך היא פשוטה. אנו מגנים על היכולת של העובדים לקיים קשר יעיל ואפקטיבי עם ארגון העובדים היציג שלהם. אנו מאפשרים לארגון העובדים היציג למלא את תפקידו נאמנה, שעה שהוא יכול לקיים קשר יעיל עם העובדים אותם הוא מייצג תוך שהוא יכול לפקח ישירות על תנאי עבודתם.

האם ההשוואה למשטרת ישראל, שלגביה ציין לין כי "תפקידה להגן על החיים ועל הרכוש" היא רלוונטית? בהקשר הזה, אפשר להעלות שאלה דומה בהקשר של האיזון בין הערכים: סעיף 45 לחוק ההגבלים העסקיים מאפשר לממונה על ההגבלים העסקיים או מי שהוא הסמיך לכך, להיכנס לכל מקום שבו מתנהל עסק, לתפוס חפץ ומסמכים, לרבות חומרי מחשב, אם יש לו יסוד סביר להניח שהדבר דרוש כדי להבטיח את ביצועו של חוק ההגבלים העסקיים.

אז מה יש לנו בסעיף 45? – יש לנו פגיעה בזכות קניינית של העסק על מנת להבטיח ערך. מה הוא הערך? הערך הוא הבטחת התחרות בעסקים. כאשר המחוקק הציב את הערכים זה מול זה, הוא הכריע כי הרשות רשאית לפגוע בזכות הקניינית של עסק על מנת להגן על ערכי חוק ההגבלים העסקיים – דהיינו שמירה על תחרות בריאה בשוק.

ובחזרה ליחסי עובד – מעביד, נדמה לי כי הפגיעה הקניינית במעסיק, שעה בה נציג ארגון העובדים נכנס לשטחו של עסק (כל עוד כניסה זו היא סבירה ואיננה מפריעה שלא לצורך ליעילות העבודה בעסק), נסוגה לעומת הפגיעה בקשר האפקטיבי ההדדי בין ארגון העובדים לעובדים אותם הארגון מייצג תוך שמירה על יכולת ההתארגנות האופטימאלית של העובדים.

אין להעניק להתארגנות העובדים נופך פסיבי ונפול של משרדים בשלט רחוק. התארגנות עובדים שתהיה יעילה עבור העובדים מחייבת להגן בדין על האפשרות של העובדים לפעילות דינמית של העובדים ושל ארגון העובדים, שיאפשר להם למקסם את התועלת מההתארגנות.

מול ערך זה, הפגיעה הקניינית במעסיק, שאיש איננו מטיל בה ספק, נראית לי סבירה ואף רצויה.