נהניתי לקרוא על הפסיקה הנפלאה של ביהמ"ש המחוזי בעניין עמותת קרן גד ע"ש גד קורנפלד שמטרתה קידום וטיפוח הליכות אדיבות ונימוסין בחברה הישראלית.

עמותות הם כלי משפטי נהדר לקדם מטרות חברתיות או ציבוריות. אולם נראה שיש אנשים שעושים שימוש בכלי המשפטי של העמותה על מנת לקדם אינטרסים אישיים.

שמחתי במיוחד להיווכח שרשם העמותות עושה עבודתו נאמנה, ומפקח באמת על האופן שבו העמותה מיישמת את מטרותיה.

לטעמי, מקרה זה מדגים את הצורך החשוב בפיקוח ואכיפה על עמותות, על מנת שעמותות לא יהפכו לכלי לעשיית רווחים לחבריהם, ובניגוד לסעיף הראשון של חוק העמותות:

"שני בני אדם או יותר, שהם בגירים החפצים להתאגד כתאגיד למטרה חוקית שאינה מכוונת לחלוקת רווחים בין חבריו ושמטרתו העיקרית אינה עשיית רווחים, רשאים לייסד עמותה; העמותה תיכון עם רישומה בפנקס העמותות"

לעניין איסור חלוקת רווחים לחברי עמותה, והשבת רווחים, ראו גם סעיף 45ג לחוק העמותות. בפסק הדין, לא היה מדובר על השבה, אלא על צו פירוק שביקש הרשם, שנעשה בהתאם לסעיף 49, הקובע שביהמ"ש המחוזי רשאי לצוות על פירוק מצב בו פעולות העמותה מתנהלות בניגוד לחוק, למטרותיה או לתקנונה.

לטעמי, אין כל צורך להיות ליברלים עם עמותות, ויש לנקוט ביד קשה עם עמותה שאינה מקדמת את מטרותיה באופן פעיל ולבחור בקו שמרני בפירוק בעניין התנהלות בניגוד למטרות.

עמותה היא כלי מיוחד לקידום מטרות ציבוריות. היא נהנית מהקלות במס, ומתרומות, אך ורק מכיוון שהיא מיועדת לקידום מטרות מסוימות - ועל בסיס זה בלבד מתקבל הכסף וההכרה המיוחדת של המחוקק ושל הציבור.

ההנחה של תורמים ומשקיעים היא שמתקיים פיקוח חוקי יעיל ואקפטיבי על הדרך שבה העמותה מקדמת את מטרותיה (אמנם, יש תורמים שאינם מסתפקים בפיקוח הרגולטיבי, ודורשים אמצעי פיקוח נוסף מטעמם).

סיכום הדברים, אין לנקוט בשום אופן בקו פשרני עם עמותות. קיימת חשיבות ערכית וציבורית להגביר את הפיקוח והאכיפה ולהגביר את השימוש בצווי פירוק לעמותות שאינם פועלות לקידום מטרותיהן.