במקור המאמר הזה נכתב ב - 25 בינואר. מספר ימים בודדים לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה" וההחלטה על הפסקת האש. כמובן, מאז קסאמים רבים נחתו, ואת המאמר לא פרסמתי. למרות זאת, בעיני המאמר עוד אקטואלי, בעיקר בדיון המוסרי שהוא מעלה - גם אם כבר (ובעצם אף פעם ממש לא) מנת הלחם היומית בכותרות העיתונים.

אני מביא את המאמר במלואו, כפי שכתבתי אותו בינואר (ולא פרסמתי). כאילו לא היה דבר, או אולי היה?

* * *

הקאסם הבא בדרך. אולי לא מחר, אולי לא השבוע - אבל הוא יגיע. איש אינו משלה את עצמו שהפסקת האש הנוכחית תחזיק מעמד.

לפני שיגיע הקאסם הבא, והוא יגיע - כדאי שנשאל את עצמנו, מה אז? מה הפעולה הראשונה שעל ממשלת ישראל לבצע באותו הרגע שבו יצא הקאסם הבא?

התשובה לשאלה הפשוטה הזאת, נעוצה באופי הפעולה, שמן ההכרח שתהיה: חזקה, נחרצת, בלתי מתפשרת בעוצמתה ובכאב העצום שתסב לאויב. היא מבטאת עמדה נחרצת: לא נוותר על שום טיל, נגיב על כל טיל. שדרות כמו תל אביב כמו ירושלים וכמו אשדוד.

אין לחסוך בתגובה, אסור לאמץ קו פשרני. מספיק לדבר בשני קולות. גם אם מטרתנו לא הייתה למוטט את החמאס ב"עופרת יצוקה" (דבר שיש להצטער עליו), כדאי לנצל כל ירי קאסם כדי למוטט את החמאס, לשדר לו את עוצמת צבא ההגנה לישראל והעורף הישראלי, ולהעביר לו מסר ציוני ברור וקולח: אנחנו כאן, איננו הולכים לשום מקום. גם בשדרות.

החובה המוסרית הראשונה במעלה והבסיסית ביותר של מדינת ישראל, ככל מדינה ריבונית, היא להגן על אזרחיה - עליה למלא את החובה המוסרית הזאת בעוצמה ובנועזות, כאשר ערכים אחרים כמו הגנה על זכויות האדם בשטח האויב נדחקים לצידה. אין זה אומר אגב שאין לקיימם, בדרך מאוזנת וסבירה, אך שתבטיח כי התגובה תהיה הולמת, נועזת ותבטיח את מטרתה.

המדינה חייבת להשקיע מאמצים זהים כדי להגן על אזרחיה באופן שוויוני, באופן שאינו מבחין בין הכוחות והעוצמות שמושקעים בתל אביב לבין הכוחות שמושקעים בשדרות, או בגולן, או בנגב. שוויוניות זאת מונעת משני טעמים:

האחד, מטעם מוסרי, לפיו כל אזרח וישוב זכאי לרמת הגנה זהה, בלי קשר למיקומו הגיאוגרפי או למעמדו הסוציו אקונומי.

השני, הינו טעם בטחוני-פוליטי פרקטי, לפיו החלשת עוצמת התגובה באזור מסוים תגרור בהכרח גם החלשה של אזורים נוספים ותעצים באופן ניכר את היכולת של האויב להכות באזורים נוספים, עמוקים ונרחבים יותר בשטח המדינה.

למעשה, נדמה שכבר נוכחנו בהתממשות הטעם הזה במהלך המבצע האחרון ובתקופה שקדמה לו.

חשוב שלא נתרשם מזעקותיהם של ארגוני זכויות אדם בישראל ובשטחים שצועקים: "פשעי מלחמה", "פושעי מלחמה", ומאיימים בתביעות על חיילי צה"ל. המדינה הייתה מחויבת במבצע, ותמשיך להיות מחויבת למלא את חובתה המוסרית הראשונה במעלה להגן על כל אזרחיה. אמנם, עליה להשקיע מאמץ ומשאבים מסוימים בצרכים ההומניטאריים של האויבים שתוקפים אותה, ולהשתדל - חרף הקושי שמערימה האוכלוסייה האזרחית ולוחמי האויב להבחין בין לוחם לבין אזרח.

אולם השתדלות זו צריכה להיעשות קודם כל בכפוף לחובה המוסרית הבסיסית של המדינה לביטחון אזרחיה. לאחר מכן, עליה לפעול בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולערכיה, ורק לאחר מכן, בהתאם לפרשנות הישראלית המקובלת לאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהם.