גוגל - שומרי השער?
אני מודה שאני מתקשה להסכים עם המאמר של פרופסור ג'פרי רוזן ב - New York Times, על גוגל.
רוזן מסכם את המאמר שלו כך:
"After all, it’s hard to be a company whose mission is to give people all the information they want and to insist at the same time on deciding what information they get."
במהלך המאמר, תוקף רוזן את החלטתו של ניקולה וונג (Nicole Wong) לחסום תכנים שאינם חוקיים לפי החוק הטורקי, למשתמשים שאותה זיהתה Google באמצעות זיהוי IP כמשתמשים טורקיים. הפעולה הזאת של גוגל מפריעה לרוזן, בגלל הפגיעה בחופש הביטוי.
רוזן צודק שבפעולה שלה, גוגל פגעה בחופש הביטוי של המשתמשים הטורקיים, אבל במקביל, כפי שהוא מציין בעצמו, היא צייתה להחלטה שיפוטית בטורקיה.
חופש הביטוי, כפי שנפסק בפסיקה הישראלית (ובניגוד לתפיסה במשפט האמריקאי), אף שהוא עקרון חוקתי הנגזר מכבוד האדם אינו חזות הכל, הוא מתאזן עם אינטרסים וערכים אחרים. למשל - אינטרסים בטחוניים, ערכים תרבותיים ורגשות דתיים. אם גוגל מעוניינת להציג את מרכולתה גם ביעדים תרבותיים שהתפיסה הדמוקרטית והתרבותית שלהם שונה, או שהם פטרנליסטיים - היא מחויבת, לדעתי, להתאים את עצמה לאותה סוג תרבות שבה היא פועלת, גם בשיטה של חסימת IP.
רוזן משקף, במובלע, נקודת מבט ששואפת לגלובליזציה, כאילו שהאינטרנט צריך להיות אחיד בכל מקום ומקום, או שהאינטרנט מבטא איזשהי "הארה" שיש להפיץ אותו לאותם אזורים חשוכים בעולם שאינו תרבותי.
למעשה, אין זה מחויב, ולדעתי גם לא רצוי.
נראה לי שפספסת את הנקודה שרוזן מנסה להעביר, הוא אינו מטיף להומוגניות על גבי הרשת או להארה, אלא מנסה להזהיר אותנו מפני הכח הטמון בעיצוב ומיון המידע ע"י אחת הספקיות המידע הגדולות בעולם.
אין פה פגיעה בערכים תרבותיים ורגשות דתיים שכן כל אחד יכול להפעיל את הפילטר כרצונו אילו היה רוצה. ולגבי פגיעה באינטרסים ביטחוניים חסימת IP פשוטה לא תצלח שכן ניתן בקלות לעקוף זאת ע"י שימוש בשרת פרוקסי לדוגמה, וכמו כן ישנם הרבה שירותים מלבד גוגל.
בפועל כל אתר שנחסם נפגע קשות בכמות הנכנסים אליו. וישנם מספר תביעות ברחבי העולם כנגד גוגל על חסימה\הורדת דירוג של אתרים, כך לדוגמה את המקרה המפורסם של Guo Quan מסין אשר כל אשמתו היתה בארגון מפלגה דמוקרטית, וכעת הוא פוטר מתפקידו וגוגל (סין) חסמה כל קישור אליו, (כעת הוא מאיים לתבוע את גוגל ויאהו: http://chinaview.wordpress.com/2008/02/04/google-faces-lawsuit-from-chinese-dissident/).
הנקודה החשובה שמועלה בכתבתו היא כדברו "“To love Google, you have to be a little bit of a monarchist", כלומר אתה צריך להאמין שפעולותיהם טובות ושכל המידע שהם חוסמים הוא למטרות אי פגיעה ברגשות הציבור, אולם כפי הנראה המצב אינו כך, ומחר אם יאמר אדם את דעותיו בסין / טורקיה כמו שאתה מפרסם את דעותיך, עלול הוא לאבד את צופיו/עבודתו רק מפני שדעותיו אינם מתאימים למקבץ קטן של אנשים השולטים על המתג.
מיכאל, תודה על התגובה. אין ספק שרוזן אינו מטיף בגלוי להארה או הומוגניות. הדבר נעשה, לדעתי, במובלע.
בעיני, גוגל היא חברה מסחרית - כלומר, מטרתה להרוויח כסף. היא גם חברה בינלאומית, וכפופה למגבלות המשפטיות והחוקיות של כל מדינה. בסופו של דבר - המשפט של המדינה והחוקים שלה משקפים את הערכים התרבותיים של המדינה. גם הנסיון שרוזן מספר עליו בדמות חובת הגילוי ש(אולי) תיווצר ב - Global Online Freedom Act בארה"ב הוא חסר ערך, ולא יוביל לתוצאה מעשית כלשהי.
מול הטיעון שהצגתי במאמר, אפשר להציג את עקרון חופש הביטוי באינטרנט - שאתה דיברת עליו, והחשש ליצירת רגולציה על האינטרנט במישור הבינלאומי (שנתפס ע"י רבים כגלובלי ולא מדינתי).
בעיני, הטיעונים בעניין חופש הביטוי הם בסך הכל תחפושת לרצון לשנות מדינות שאינם דמוקרטיות באופן מובהק למדינות דמוקרטיות.
על כל פנים, יש לדעת שגם במדינות מערביות-דמוקרטיות רבות (ובשונה מארה"ב שם חופש הביטוי "חזק" מאוד בפירמידה החוקתית) עקרון חופש הביטוי אינו מוחלט, וקיימים אינטרסים שגוברים עליו, במצבים מסוימים.