אכן. איזון נכון בין עוצמתו של המעסיק לכוחו של העובד מחייבת התערבות חוקתית. התערבות זו עלולה לפגוע בזכות הקניין של המעביד. ברם, השאלה איננה אם ישנה פגיעה בזכות הקניין של המעסיק, אלא האם הפגיעה היא ראויה.

בית המשפט העליון קבע בעבר כי זכות הקניין איננה זכות מוחלטת, היא ניתנת לפגיעה בהתחשב באינטרסים או ערכים מסוימים. מעבר לכך, אנחנו נדרשים להעריך את עוצמת הפגיעה הקניינית.

מה הוא הערך עליו אנחנו מעוניינים להגן שעה שאנחנו מחייבים מעסיק להכניס לתחומו נציג ארגון עובדים? התשובה לכך היא פשוטה. אנו מגנים על היכולת של העובדים לקיים קשר יעיל ואפקטיבי עם ארגון העובדים היציג שלהם. אנו מאפשרים לארגון העובדים היציג למלא את תפקידו נאמנה, שעה שהוא יכול לקיים קשר יעיל עם העובדים אותם הוא מייצג תוך שהוא יכול לפקח ישירות על תנאי עבודתם.

האם ההשוואה למשטרת ישראל, שלגביה ציין לין כי "תפקידה להגן על החיים ועל הרכוש" היא רלוונטית? בהקשר הזה, אפשר להעלות שאלה דומה בהקשר של האיזון בין הערכים: סעיף 45 לחוק ההגבלים העסקיים מאפשר לממונה על ההגבלים העסקיים או מי שהוא הסמיך לכך, להיכנס לכל מקום שבו מתנהל עסק, לתפוס חפץ ומסמכים, לרבות חומרי מחשב, אם יש לו יסוד סביר להניח שהדבר דרוש כדי להבטיח את ביצועו של חוק ההגבלים העסקיים.

אז מה יש לנו בסעיף 45? – יש לנו פגיעה בזכות קניינית של העסק על מנת להבטיח ערך. מה הוא הערך? הערך הוא הבטחת התחרות בעסקים. כאשר המחוקק הציב את הערכים זה מול זה, הוא הכריע כי הרשות רשאית לפגוע בזכות הקניינית של עסק על מנת להגן על ערכי חוק ההגבלים העסקיים – דהיינו שמירה על תחרות בריאה בשוק.

ובחזרה ליחסי עובד – מעביד, נדמה לי כי הפגיעה הקניינית במעסיק, שעה בה נציג ארגון העובדים נכנס לשטחו של עסק (כל עוד כניסה זו היא סבירה ואיננה מפריעה שלא לצורך ליעילות העבודה בעסק), נסוגה לעומת הפגיעה בקשר האפקטיבי ההדדי בין ארגון העובדים לעובדים אותם הארגון מייצג תוך שמירה על יכולת ההתארגנות האופטימאלית של העובדים.

אין להעניק להתארגנות העובדים נופך פסיבי ונפול של משרדים בשלט רחוק. התארגנות עובדים שתהיה יעילה עבור העובדים מחייבת להגן בדין על האפשרות של העובדים לפעילות דינמית של העובדים ושל ארגון העובדים, שיאפשר להם למקסם את התועלת מההתארגנות.

מול ערך זה, הפגיעה הקניינית במעסיק, שאיש איננו מטיל בה ספק, נראית לי סבירה ואף רצויה.

JDSupra הוא מיזם מעניין שאמור לספק מידע חינמי משפטי, שמשותף על ידי פירמות ועורכי דין בעיקר בארצות הברית.

JDSupra דורך בקלילות ובאלגנטיות על המודל הקיים המשמש את מאגרי המידע המבוססים על תשלום (בארץ – נבו, תקדין, Lawdata, דינים ועוד - ובחו"ל – LexisNexis, Westlaw וכו') – בכך שהוא מעניק פרסום ורישות (networking & exposure) לעורכי הדין תמורת שיתוף התכנים שלהם, ובכך מבסס את מאגר המידע שלו בתוכן חדש ואיכותי.

בעיני JDSupra הוא מודל נוסף, פרטי – וולנטרי מוצלח, לביסוס ולחיזוק של החופשיות של מאגרים ציבוריים ברשת האינטרנט. צעד ראשון, שנעשה בכיוון זה בישראל, הוא סעיף 6 לחוק זכויות יוצרים משנת 2008, שקובע כי לא יהיו זכויות יוצרים בחוקים ובהחלטות שיפוטיות. לדעתי, וכפי שכתבתי כאן בעבר – יש מקום לדיון גם אם השידור הציבורי צריך להיות מוגן בזכויות יוצרים.

לטעמי, הצעד הנוסף שיש לנקוט בכיוון זה, הוא קביעת חובה סטוטורית ליצירה של מאגר חקיקה ופסיקה ברשת האינטרנט. מאגר החקיקה צריך להיות מפורסם בנוסח המשלב את התיקונים שנעשו עד כה, ולא רק לכלול את הפרסומים שנעשו ברשומות.

גילוי נאות - הכותב עובד בפורום המשפטי למען ארץ ישראל, והיה פעיל, במסגרת עבודתו זו, בניסוח הצעת חוק בעניין קביעת חובה סטוטורית ליצירה של מאגר חקיקה בישראל.

קדימה כנראה שכחה שהיוזמה שלהם לשינוי שיטת הממשל עדיין לא בתוקף. בינתיים, אנחנו בשיטה שבה בוחרים חברי כנסת, לא ראשי ממשלה. חוק הבחירות לכנסת קובע את הדרך שבה בוחרים את הכנסת. לאחר מכן הנשיא מטיל את תפקיד הרכבת הממשלה לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות. לא מדובר על נוהג אלא על צורך חוקי, מדובר על הוראה בחוק יסוד הממשלה, הקובע כי הנשיא יתייעץ עם ראשי הסיעות:

"7. משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך; הנשיא יטיל את התפקיד כאמור בתוך שבעה ימים מיום פרסום תוצאות הבחירות או מיום היווצרות העילה לכינון ממשלה חדשה, ובמקרה של פטירת ראש הממשלה – בתוך 14 ימים מיום הפטירה."

אין כל משמעות לעובדה שמפלגה מסוימת קיבלה יותר מהאחרת – הנשיא מטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על חבר כנסת שהסכים לכך, לאחר שהתייעץ עם ראשי הסיעות. מטרתה של ההתייעצות עם נציגי הסיעות היא לבדוק לאיזה חבר כנסת יש סיכוי להקים קואליציה, ובמי נציגי הסיעות יתמכו.

לפיכך, אמירות כמו "ניצחנו" או ש"נתניהו מנסה לגנוב את השלטון" הם כמובן חסרי עמוד שידרה משפטי, ועלבון לאינטילגנציה של הציבור. מעבר לכך – לא נתניהו הוא שמחליט כי הוא יקים את הממשלה, סמכות זו שייכת לנשיא בלבד, והוא זה שיחליט מי חבר הכנסת שירכיב את הממשלה הבאה, מסיבה זו האמירות של קדימה מעידות על סוג של טמינת ראש בחול נוכח תוצאות הבחירות – שבחרו ימין.

או אם ננסח זאת בבוטות – מה בדיוק המשמעות של מנדט נוסף לקדימה אם שאר חברי הכנסת אינם מעוניינים בחברת הכנסת לבני כראש ממשלה? – כמובן, ככל שחברי הכנסת שנבחרו בבחירות 2009, יתמכו בציפי, ייתכן שהנשיא יטיל עליה את תפקיד הרכבת הממשלה, אולם נדמה לי, בניגוד לדעתו היצירתית של מנחם בן, שקשה מאוד לדמיין התרחשות פוליטית ריאלית שכזו, והרבה יותר סביר להניח כי הנשיא יטיל על בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה החדשה.

במקור המאמר הזה נכתב ב – 25 בינואר. מספר ימים בודדים לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה" וההחלטה על הפסקת האש. כמובן, מאז קסאמים רבים נחתו, ואת המאמר לא פרסמתי. למרות זאת, בעיני המאמר עוד אקטואלי, בעיקר בדיון המוסרי שהוא מעלה – גם אם כבר (ובעצם אף פעם ממש לא) מנת הלחם היומית בכותרות העיתונים.

אני מביא את המאמר במלואו, כפי שכתבתי אותו בינואר (ולא פרסמתי). כאילו לא היה דבר, או אולי היה?

* * *

הקאסם הבא בדרך. אולי לא מחר, אולי לא השבוע – אבל הוא יגיע. איש אינו משלה את עצמו שהפסקת האש הנוכחית תחזיק מעמד.

לפני שיגיע הקאסם הבא, והוא יגיע – כדאי שנשאל את עצמנו, מה אז? מה הפעולה הראשונה שעל ממשלת ישראל לבצע באותו הרגע שבו יצא הקאסם הבא?

התשובה לשאלה הפשוטה הזאת, נעוצה באופי הפעולה, שמן ההכרח שתהיה: חזקה, נחרצת, בלתי מתפשרת בעוצמתה ובכאב העצום שתסב לאויב. היא מבטאת עמדה נחרצת: לא נוותר על שום טיל, נגיב על כל טיל. שדרות כמו תל אביב כמו ירושלים וכמו אשדוד.

אין לחסוך בתגובה, אסור לאמץ קו פשרני. מספיק לדבר בשני קולות. גם אם מטרתנו לא הייתה למוטט את החמאס ב"עופרת יצוקה" (דבר שיש להצטער עליו), כדאי לנצל כל ירי קאסם כדי למוטט את החמאס, לשדר לו את עוצמת צבא ההגנה לישראל והעורף הישראלי, ולהעביר לו מסר ציוני ברור וקולח: אנחנו כאן, איננו הולכים לשום מקום. גם בשדרות.

החובה המוסרית הראשונה במעלה והבסיסית ביותר של מדינת ישראל, ככל מדינה ריבונית, היא להגן על אזרחיה – עליה למלא את החובה המוסרית הזאת בעוצמה ובנועזות, כאשר ערכים אחרים כמו הגנה על זכויות האדם בשטח האויב נדחקים לצידה. אין זה אומר אגב שאין לקיימם, בדרך מאוזנת וסבירה, אך שתבטיח כי התגובה תהיה הולמת, נועזת ותבטיח את מטרתה.

המדינה חייבת להשקיע מאמצים זהים כדי להגן על אזרחיה באופן שוויוני, באופן שאינו מבחין בין הכוחות והעוצמות שמושקעים בתל אביב לבין הכוחות שמושקעים בשדרות, או בגולן, או בנגב. שוויוניות זאת מונעת משני טעמים:

האחד, מטעם מוסרי, לפיו כל אזרח וישוב זכאי לרמת הגנה זהה, בלי קשר למיקומו הגיאוגרפי או למעמדו הסוציו אקונומי.

השני, הינו טעם בטחוני-פוליטי פרקטי, לפיו החלשת עוצמת התגובה באזור מסוים תגרור בהכרח גם החלשה של אזורים נוספים ותעצים באופן ניכר את היכולת של האויב להכות באזורים נוספים, עמוקים ונרחבים יותר בשטח המדינה.

למעשה, נדמה שכבר נוכחנו בהתממשות הטעם הזה במהלך המבצע האחרון ובתקופה שקדמה לו.

חשוב שלא נתרשם מזעקותיהם של ארגוני זכויות אדם בישראל ובשטחים שצועקים: "פשעי מלחמה", "פושעי מלחמה", ומאיימים בתביעות על חיילי צה"ל. המדינה הייתה מחויבת במבצע, ותמשיך להיות מחויבת למלא את חובתה המוסרית הראשונה במעלה להגן על כל אזרחיה. אמנם, עליה להשקיע מאמץ ומשאבים מסוימים בצרכים ההומניטאריים של האויבים שתוקפים אותה, ולהשתדל – חרף הקושי שמערימה האוכלוסייה האזרחית ולוחמי האויב להבחין בין לוחם לבין אזרח.

אולם השתדלות זו צריכה להיעשות קודם כל בכפוף לחובה המוסרית הבסיסית של המדינה לביטחון אזרחיה. לאחר מכן, עליה לפעול בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולערכיה, ורק לאחר מכן, בהתאם לפרשנות הישראלית המקובלת לאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהם.

נהניתי לקרוא על הפסיקה הנפלאה של ביהמ"ש המחוזי בעניין עמותת קרן גד ע"ש גד קורנפלד שמטרתה קידום וטיפוח הליכות אדיבות ונימוסין בחברה הישראלית.

עמותות הם כלי משפטי נהדר לקדם מטרות חברתיות או ציבוריות. אולם נראה שיש אנשים שעושים שימוש בכלי המשפטי של העמותה על מנת לקדם אינטרסים אישיים.

שמחתי במיוחד להיווכח שרשם העמותות עושה עבודתו נאמנה, ומפקח באמת על האופן שבו העמותה מיישמת את מטרותיה.

לטעמי, מקרה זה מדגים את הצורך החשוב בפיקוח ואכיפה על עמותות, על מנת שעמותות לא יהפכו לכלי לעשיית רווחים לחבריהם, ובניגוד לסעיף הראשון של חוק העמותות:

"שני בני אדם או יותר, שהם בגירים החפצים להתאגד כתאגיד למטרה חוקית שאינה מכוונת לחלוקת רווחים בין חבריו ושמטרתו העיקרית אינה עשיית רווחים, רשאים לייסד עמותה; העמותה תיכון עם רישומה בפנקס העמותות"

לעניין איסור חלוקת רווחים לחברי עמותה, והשבת רווחים, ראו גם סעיף 45ג לחוק העמותות. בפסק הדין, לא היה מדובר על השבה, אלא על צו פירוק שביקש הרשם, שנעשה בהתאם לסעיף 49, הקובע שביהמ"ש המחוזי רשאי לצוות על פירוק מצב בו פעולות העמותה מתנהלות בניגוד לחוק, למטרותיה או לתקנונה.

לטעמי, אין כל צורך להיות ליברלים עם עמותות, ויש לנקוט ביד קשה עם עמותה שאינה מקדמת את מטרותיה באופן פעיל ולבחור בקו שמרני בפירוק בעניין התנהלות בניגוד למטרות.

עמותה היא כלי מיוחד לקידום מטרות ציבוריות. היא נהנית מהקלות במס, ומתרומות, אך ורק מכיוון שהיא מיועדת לקידום מטרות מסוימות – ועל בסיס זה בלבד מתקבל הכסף וההכרה המיוחדת של המחוקק ושל הציבור.

ההנחה של תורמים ומשקיעים היא שמתקיים פיקוח חוקי יעיל ואקפטיבי על הדרך שבה העמותה מקדמת את מטרותיה (אמנם, יש תורמים שאינם מסתפקים בפיקוח הרגולטיבי, ודורשים אמצעי פיקוח נוסף מטעמם).

סיכום הדברים, אין לנקוט בשום אופן בקו פשרני עם עמותות. קיימת חשיבות ערכית וציבורית להגביר את הפיקוח והאכיפה ולהגביר את השימוש בצווי פירוק לעמותות שאינם פועלות לקידום מטרותיהן.

בשבוע שעבר ניתן פסה"ד בעניין פריד (בש"א 178523/08), בו חייב ביהמ"ש את חברת תפוז אנשים, מנהלת אתר האינטרנט "תפוז", למסור את פרטיו של טוקבקיסט המכנה עצמו "רפיאל", אשר השמיץ את גב' פריד והפיץ עליה לשון הרע כטענתה. פריד הינה גננת אשר בבעלותה ובניהולה, שלושה גני ילדים בקריית אונו. הגולש מצידו פרסם את חוסר שביעות רצונו מפריד באומרו בין היתר כי "בשנה וחצי האחרונות התגלתה הגננת והמנהלת אורלי פריד כאדם בעייתי, בלשון המעטה".

חקיקה בנושא זה טרם קיימת. עם זאת, ביום 14.1.08 פורסמה הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008 שם נקבע בסעיף 13(ב): "הוכח להנחת דעתו של בית משפט כי קיים חשש של ממש שתוכנו של מידע שהועלה לרשת תקשורת אלקטרונית או הפצתו ברשת כאמור, מהווים עוולה כלפי אדם או הפרת זכות קניין רוחני שלו, רשאי הוא, על פי בקשת אותו אדם, להורות לספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח, למסור למבקש פרטים שברשותו שיש בהם כדי לזהות את מפיץ המידע." (הדגשות שלי)

הצעת החוק פורסמה ברשומות, והיא מצויה כעת בדיונים בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. ההסדר מרחיב את גבולות האחריות, ודורש כי כדי להצדיק חשיפת פרטי גולש, יש להראות את התקיימותו של חשש בלבד לכך שתוכן המידע המפורסם מגיע לידי עוולה או הפרת זכות כלפי אדם. אין דרישה להתקיימות העוולה או הפגיעה בפועל.

בפסיקה מצויות שתי גישות מרכזיות. הראשונה, אשר מכונה "הגישה המחמירה", נקבעה בפרשת פלונית (בש"א (י-ם) 4995/05). שם נקבע מבחן העבירה הפלילית, לפיו חשיפת פרטי גולש תותר רק מקום בו העוולה האזרחית מקימה גם עבירה פלילית לכאורה, לפי חוק איסור לשון הרע.

השנייה, אשר מכונה "הגישה המקלה", נקבעה בפרשת רמי מור (בר"ע 850/06). לפיה, חשיפת פרטי הגולש תותר רק כאשר למבקש הייתה עומדת זכות תביעה כנגד המפרסם לו זהותו הייתה ידועה לו. כלומר, אין צורך להוכיח התקיימות של עבירה פלילית בפועל. בשל החשש מפני קיומו של אפקט מצנן בשל קביעה כזו, שכן, גולשים יחששו לבטא את דעתם ברשת פן יחשפו פרטיהם, נקבע כי יש להראות "דבר מה נוסף". לא פורט מה דרישה זו כוללת, אך הוצעו מספר מבחנים כגון: תום ליבו של התובע, עוצמתו של הביטוי הפוגע, השאלה אם מדובר בפרסום חד פעמי או שיטתי ועוד. כמו כן, נקבע כי טרם יורה בית המשפט על חשיפת זהות גולש, על המבקש לנקוט צעדים מטעמו לחשיפת זהות הגולש, ולכל הפחות, קריאה באותו פורום או אתר לגולש להזדהות בשמו, תוך ציון העובדה שהמבקש עומד להגיש בקשה לעניין זה. גישה זו ביצעה הקלה במבחן המהותי, אך הוסיפה סייגים פרוצדוראליים לחשיפה.

בפרשת פריד, כב' השופטת בלהה טולקובסקי החליטה כי בנסיבות העניין יש לחשוף את פרטי הגולש. היא מבססת את החלטתה על סמך הצעת החוק הנוקטת במבחן רחב וגמיש, כמו גם על נוסחת האיזון המקילה שנקבעה בפרשת רמי מור לעיל. פסיקה נוספת שאימצה את הגישה המקלה, ופסקה ברוח הצעת החוק היא פרשת מזמור הפקות (ה"פ 1244/07), שם נאמר כי על ביהמ"ש להתערב רק כאשר "נעשה שימוש לרעה באנונימיות ברשת, שימוש המהווה לכאורה על פניו עוולה בנזיקין, ולא רק מקום בו קיים חשש ממשי לביצועה של עבירה פלילית כפי שנקבע בפרשת פלונית".

נציין כי ההגנה בישראל על חופש הביטוי היא חזקה, ואף מוכרת כזכות חוקתית מוגנת (ראו פרשת ג'נין ג'נין). בהתאם לגישה שהתוותה ע"י ביהמ"ש העליון בפרשת סיעת ש"ס (תב"מ 16/01), ההגנה על חופש הביטוי האינטרנטי היא אף חזקה יותר. הפיקוח על רשת האינטרנט צומצם וההתערבות הינה במקרים חריגים בלבד. הרציונאל לכך מצוי בהיותה של רשת האינטרנט זירה טבעית להתפתחות של שיח מבוזר בין גולשים, ובמה למימוש חופש הביטוי בעוצמה רבה. עוד מצוי החשש לקיומו של האפקט המצנן אשר עשוי ליצור הרתעת הגולשים מהבעת דעתם. נדמה כי ידו של חופש הביטוי האינטרנטי היא כמעט תמיד על העליונה. הגישה שהושמעה בפרשות פריד ומזמור הפקות, וכן זו העולה מרוח הצעת החוק, סוטות ממגמה זו.

לסיום, ברצוני להצביע על דמיון אפשרי בין הנושא ובין דיני הרמת מסך. יתכן כי ניתן ללמוד מדמיון זה, וכך להקיש מהסדר חקיקתי נרחב זה לגבי ההסדר, שעודנו בחיתוליו. קשה שלא להבחין בכך שבשני הנושאים ישנה פגיעה באינטרס מוגן. בחשיפת גולשים- ישנה פגיעה בעקרון האנונימיות, חופש הביטוי וקיומו של שיח חברתי- ציבורי משמעותי. בהרמת מסך- ישנה פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומסך ההתאגדות. בשניהם, כאשר נעשה שימוש לרעה באינטרסים המוגנים, ומתקיים בהם המשפט "התורה כקרדום לחפור בה", מתערב ביהמ"ש ומרים את המסך המגונן.

ניתן לייבא לעניינו את עילת הפגיעה בתכלית החברה (ס' 6(א)(1)(ב) לחוק החברות). זו יכולה להיות מתורגמת לעניינו, לפגיעה בתכלית חופש הביטוי, המגיעה לכדי לשון הרע, השמצה ופגיעה באחר. כן ניתן לחשוב על מקרים של הונאת אדם, המתבצעת תוך כדי חשיפת פרטיו ברשת האינטרנט, המהווה אף היא עילה להרמת מסך (ס' 6(א)(1)(ב) לחוק החברות), ויכולה להיות עילה בעניינו.

עוד ניתן להקיש את עיקרון המקרים החריגים הנהוג ביחס להרמת מסך. בהתאם לעקרון זה, הרמת מסך נעשית אך ורק אם מצא ביהמ"ש "כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים". גישה זו מתאימה יותר לגישה המוצגת בפרשת פלונית שם נקבע כי "יש ליתן משקל גבוה לחופש הביטוי באינטרנט, אלא במקרים חריגים בהם ראוי כי זכותו של הגולש לביטוי תיסוג מפני האינטרס שעומד מנגד", ופחות לגישה המרחיבה שגובשה בהצעת החוק ונשמעה בפרשות פריד ומזמור הפקות.

נורית כהן, שהיא סטודנטית שנה ב' למשפטים, משכמה ומעלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ומצטיינת אמיתית בכל תחום (למרות שדרשה ממני במפורש להצטנע ולא לציין שהיא מצטיינת בלימודים, כיוון שלא קיבלה "אישור" רשמי)  – תכתוב כאן היום את הכתבה הראשונה והמעולה שלה בנושא טולקביסטים.

נורית – ברוכה הבאה. אני מודה לך מאוד על הכתבה הנפלאה הזאת, ומקווה שנראה ממך כתבות נוספות.

האם צפיה בסדרות של הטלויזיה החינוכית דרך אתר Youtube מהווה הפרה של חוק זכויות יוצרים החדש?, זאת השאלה שאנסה לנתח בפוסט הזה.

א. האם יצירה טלוויזיונית מוגנת?

כשלב מקדמי, כמעט ברור מאליו, אין ספק שיש זכות יוצרים בתכנית של החינוכית, מדובר ב"יצירה דרמטית" המוגדרת בחוק באופן הבא:

"יצירה דרמטית" – לרבות מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית-מוסיקלית, יצירת מחול ופנטומימה;

אם עדיין אתם חשים חוסר נוחות מההגדרה הזאת, המחוקק מבהיר ש"יצירה קולנועית" כוללת בתוכה גם יצירה טלוויזיונית, וכל יצירה שדומה במהותה ליצירה קולנועית או ליצירה טלוויזיונית.

ב. האם השידור ב – Youtube פוגע בזכות?

פרק ג' לחוק, מגדיר את מהות זכות היוצרים, סעיף 11 לחוק קובע ש"זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה" ולענייננו, סעיף קטן (4) אומר במפורש: "שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות;", כאשר "שידור" מוגדר כך:

"שידור של יצירה הוא העברה קווית או אלחוטית, של צלילים, מראות או שילוב של צלילים ומראות, הכלולים ביצירה, לציבור."

נראה שהגדרה כוללנית זו, שאינה תלויית טכנלוגיה, מכלילה ללא ספק גם את השידור באמצעות האינטרנט. ובעצם כל העברה של תכנים לציבור באמצעי חוטי או אל-חוטי.

המסקנה היא בינתיים, שלכאורה, מי שמשדר או מרשה לאחר לשדר מפר את זכות היוצרים, בהתאם לסעיף 47 לחוק. למסקנה זו אין בינתיים נפקא מינא לגבי מי שצופה בשידור המפר לכאורה.

לפני שנגע בעניין הצופה, בואו נמשיך עוד קצת בדיון לגבי המשדר. האם ייתכן שהמשדר חוסה תחת הגנת השימוש ההוגן הקבועה בסעיף 19 לחוק?, הסעיף קובע כך:

(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר,
ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי
מוסד חינוך.

(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין
היתר, כל אלה:

(1) מטרת השימוש ואופיו;

(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה
בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי
שלה.

(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן.

האם אפשר לטעון למשל, שנוכח האיכות הנמוכה יחסית לשידור טלוויזיוני של השידור ב – Youtube, מדובר בשידור שמוגן תחת הגנת השימוש ההוגן, נוכח השיקול המנוי בסעיף קטן (3) המתייחס להיקף השידור מבחינה איכותית? האם ניתן לטעון שכיוון שמדובר בתכנית שאינה משודרת באופן מסחרי בטלווזיה מזה שנים, אין השפעה מעשית על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה?, בנוסף – כיוון שרוב הקטעים הם קטעים קצרים, ולא סדרות מלאות, היקף השימוש הוא מצומצם.

שיקול נוסף, משמעותי בעיני הוא אופי היצירה – מדובר ביצירה שנוצרה על ידי ערוץ ציבורי – הטלוויזיה החינוכית, הפועלת מכח חוק.

לטעמי ניתן להרחיק לכת עם טענה זו (שאולי מצריכה כתבה נפרדת), ולהגיד שאולי השידור הציבורי כולו ראוי שלא להיות מוגן תחת זכות יוצרים, אולם זהו דיון נפרד. על כל פנים, אין כל ספק בעיני שעובדת היותו שידור ציבורי, הממומן מכספי ציבור, הינו שיקול לעניין בחינת הגנת השימוש ההוגן.

נוכח רציונל ציבורי דומה, "שיחרר" המחוקק את החקיקה והפסיקה בישראל, וקבע, בסעיף 6 לחוק, שלא תהיה בהם זכות יוצרים.גם ההגנה בסעיף 23 לחוק המתייחסת להתרה של שידור או העתקה של יצירה הממוקמת במקום ציבורי קרובה מאוד לרציונל ה"ציבורי".

ג. האם צפייה מהווה הפרה?

מהדיון הקודם לגבי השידור, ההווא אמינא ברורה גם לגבי הצפיה. קשה לטעון שהצפיה תהיה אסורה אם השידור, שמוגדר במפורש כשימוש מפר בחוק, שנוי במחלוקת. אין בחוק התייחסות לצפיה פרטית, הדבר הקרוב ביותר הוא "העתקה" ויש בוודאי שינסו להתלות בזה. לדעתי קשה לטעון שצפיה ב – Youtube מהווה העתקה. אמנם החוק מגדיר "העתקה", לרבות, "העתקה ארעית של היצירה", אך בד בבד החוק מתיר בסעיף 26 העתקה זמנית אם היא .. "מהווה חלק בלתי נפרד מהליך טכנולוגי שמטרתו היחידה היא לאפשר העברה של היצירה בין צדדים ברשת תקשורת, על ידי גורם ביניים, או לאפשר שימוש אחר כדין ביצירה .. " כבר מהגדרה זו ניתן להגיד ש – Streeming הוא הליך טכנלוגי שמטרתו היחידה היא העברה של יצירה בין צדדים ברשת תקשורת ע"י גורם ביניים (ב – Youtube – גוגל היא גורם הביניים המעביר את היצירה). הסיפא של הסעיף המתייחסת ל"שימוש אחר כדין ביצירה" עשויה לייצר מעגל שוטה בין סעיף 26 לסעיף המגדיר "העתקה", לרבות העתקה ארעית.

אגב, גם לו היינו מניחים שהצפייה מהווה הפרה, הפרה זו הייתה חוסה בקלות רבה תחת הגנת השימוש ההוגן, נוכח הרציונלים שהוזכרו קודם לכן לעניין שידור.

זאת הכתבה הראשונה בסדרה של כתבות שתקרא “הטובים ביותר”. אני מתכוון לסקור את אתרי ה – Web 2.0 הטובים ביותר, בעיני, לפי תחומים.

הכתבה הזאת תעסוק באתרים שבהם אפשר לאתר בקלות אתרי ווב 2.0. לדוגמא, אם אתם מעוניינים לדעת אלו אתרי  Web2 יש בתחום של משפט.

האתרים שאתייחס אליהם הם:

א. Ziipa.com

ב. Go2Web20

ג. Listio

ד. FeedMyApp

נתחיל ב – Go2Web20, שעם כל הכבוד והסימטפיה למתכנתים הישראלים אייל שחר ואורלי יקואל, אני ממש לא מזהה אותו כאתר האינדקס הטוב ביותר בסקירה הזאת. Go2Web20 התחיל כמיזם מעניין, בחסות TechCrunch לספרייה של אתרי Web2, מבוסס פלאש. אין ספק שהמראה שלו מעניין ומושך ויזואלית, אבל השימושיות שלי היא בעייתית בעיני. הממשק איטי בצורה מחרידה, וכדי לגלות מידע על אתר\תגיד צריך כמה לחיצות ו”טעינות” בממשק כדי לקבל את המידע המיוחל.

אתר טוב בעיני הוא אתר שלא רק נראה טוב, אלא גם מאפשר לי לראות מידע בצורה מהירה ונוחה. לצערי – Go2Web20 ממש לא מבצע את המשימה הזאת. והוא בעצם אתר מאוד לא נוח. אם אתם מעוניינים להשוות בין מספר אתרים Go2Web20 עשויה להתגלות כחוויה מעצבנת של קליקים והמתנות.

נקודות לחיוב: מראה נאה יחסית

נקודות לשיפור: שיפור השימושיות, האיטיות, והממשק באופן כללי

Ziipa

כשנכנסים ל – Ziipa, מבחינים פתאום בכל הנקודות שהיו חסרות בממשק של Go2Web20. הממשק שלו נקי, מבוסס Javascript ויעיל. Zippa נראה מבחינות רבות כמו בלוג משודרג, עם סיידבאר יעיל של תגיות, תגובות אחרונות, ואתרי ווב 2.0 חדשים שנכנסו לאינדקס. בעיני הממשק של Zippa הוא יתרון, אם כי אינני יכול להגיד שהתלהבתי מכל הבחירות שנעשו בממשק ובעיצוב.

נקודה חשובה שחסרה – הייתי רוצה לראות אפשרות יעילה יותר (ולא רק Top 10) למיין את כל האתרים באתר לפי מדדים שונים כמו פופולריות או כמות הצבעות.

נקודות לחיוב: יעיל, לא כבד, שימושי.

נקודות לשיפור: אפשרות למיין את האינדקס. 

Listio

אני חייב להודות ש Listio הוא בין האתרים החביבים עלי מכל האתרים שנבחנו עד עכשיו. Listio משקף ממשק נקי, זריז ואסטי. מדובר לא רק באינדקס קהילתי, אלא גם בסקירות מועילות. הממשק של Listio, בניגוד ל – Zippa מאפשר למיין את הרשימה לפי אתרים שנכנסו לאחרונה, אתרים שדורגו לאחרונה, האתרים הכי מדורגים, או פשוט בסדר אלפאבתי.

נקודות לחיוב: יעיל, שימושי, אפשרויות מיון

נקודות לשיפור: לאפשר הכנסה יעילה יותר של אתרים לאינדקס מצד הקהילה.

FeedMyApp

אהבתי מאוד את FeedMyApp. לא רק בגלל שיש לו ממשק ועיצוב נקי מאוד (גם מפרסומות, בניגוד ל – Listio), איכותי, וובי 2.0 “אמיתי”. הוא גם מאוד סטרייט-פוורד – לחיצה על תמונת האתר מובילה ישירות לאתר ולא לאיזה סקירה. (אם כי, יש אנשים שמעוניינים בסקירות, בתגובות על האתר וכו’, ומבחינה זו Listio מתאימה יותר). הוא מאפשר גם 2 אפשרויות למיון הרשימה – האתרים האחרונים ביותר, והמדורגים ביותר.

נקודות לחיוב: ממשק מצויין

נקודות לשיפור: אפשר להוסיף מיני-סקירה על כל אתר, ולא רק תאור אינפורמטיבי.

התביעה הייצוגית נגד פריזמה בטענה לניהול רשלני של קופות הגמל הסולידיות מחייבת לשאול – לכמה סולידי ציפיתם? אבל התשובה כבר ידועה לחוסכים, מכיוון שקיימת שקיפות מלאה שמאפשרת לחוסכים לדעת בדיוק באיזה אופן הקרן שלהם חסכה. חוסך “סביר” (נדמה שהעותרים הם יותר מ”סבירים” לעניין זה) הבינו בדיוק את ההשלכות של שמירת הכסף באפיק הזה.

המשיבים (פריזמה) יוכלו להסתתר מתחת למחסה של מקצועיות. פריזמה יוכלו לטעון שאפיק ההשקעה נבחר במסגרת שיקול מקצועי, שהיה מדויק לעותה עת. שיקול, שמעצם טבעו – בשל הסיכון האינהרנטי שקיים תמיד בהשקעה בשוקי ההון, אינו יכול להיות מדויק ולהניב תוצאות חד-משמעיות לחוסכים. מדובר בחסכון שקיים בו גם סיכון, שהחוסכים היו מודעים לו – ולמעשה טענתם היום מהווה “חכמה לאחר מעשה”.

הייתה לעותרים גם אפשרות לעבור לקופת גמל עם סיכון נמוך יותר – טענה זו גם מסכמת את אחריות העותרים לאפיק ההשקעה שהם בחרו, לרבות הסיכון להפסד ותוצאותיו.

העותרים יוכלו להיעזר בטיעון צרכני שמשולב (במהופך) עם טיעון המקצועיות של העותרים  – למעשה יוכלו לטעון שהמשיבים (פריזמה), הם בסיס הידע, והם היו אמורים להיעזר בבסיס הידע הפיננסי שלהם כדי להגיב באופן נכון, מהיר ומדוייק להקטנת הנזק הפיננסי של החוסכים, נוכח המשבר הכלכלי. החוסכים הם צרכנים, שיכולת הניווט והשליטה שלהם בקופת הגמל היא קטנה, חרף האפשרות התיאורטית לעבור בין קופות גמל. קיים גם חשש כי ישנו ניגוד אינטרסים כלכלי, שבו למשיבים יש אינטרס כלכלי להניב רווחים באמצעות חשיפה למניות, תוך סיכון מוגזם, לעומת אינטרס הפוך של העותרים שאינם מעוניינים בחשיפה למניות כאשר יש חשש לסיכון מוגזם של ערך הכסף.

הדיון הזה הוא כמובן תיאורטי לחלוטין בשאלה המשפטית, ולכותב אין כל מידע לגבי טענות העותרים או המשיבים.